יום , כול יום,
כאשר האמבולנס שלנו יוצא את השער, כול אחד ישאל את עצמו: מי זה? את מי לוקחים? קרה משהו?
ככה זה. ישוב קטן. בדרך כלל כול אחד מכיר את כול אחר. פעם, בטח ככה זה הייה.
מאז שהקיבוץ גדל. ונולדו ילדים רבים. וקלטנו חברים חדשים. והצעירים מתבגרים. והמבוגרים נהיים יותר מבוגרים, כבר לא כול כך יודעים כולם את כולם. פה ושם אני רואה פרצופים שאינני בטוח שאני פגשתי אותם עוד קודם. והם חולפים על פני ואינני בטוח שהם יודעים מי אני. אבל, אם האמבולנס יוצא את השער, זה בכול זאת, אולי אחד משלנו.. ולא ארגע עד שאפגוש את הראשון הבא לקראתי כדי לברר: תגיד, את מי לקחו באמבולנס לבאר שבע?
יש והמזדמן מולי יודע, וגם יודע להוסיף פרטים לזיהוי ואפילו קצת פרטים מהדיאגנוזה הידוע בציבור,
- להבדיל מדיאגנוזה רפואית שלא מבינים - ויש והתשובה מאופקת: "אני לא בטוח", הוא אומר. "שמעתי שהשכן של ברוך לא הרגיש טוב אז לקחו אותו לבאר שבע".
"מה אתה אומר? אתמול הייתי אצלו ולא זוכר שאמר לי שיש לו כאבים. ודיברתי עם אישתו חברתי, והתרשמתי שהכול בסדר. שתינו תה. רוקנו כוסית. תראה מה זה. המכונה בסדר ופתאום חורקת. ממש בלי הודעה מוקדמת. מדהים."
"טוב". אני אומר. "אני מקווה שזה לא רציני מדי. בטח הרופא שלנו יבקר אצלו והכול יהיה בסדר. הוא ודאי יחזור תוך יום יומיים".
מצויד בחדשות הכי חדשות, אני נכנס הביתה שואל את אישתי: "שמעת? את החבר שלנו, השכן של ברוך לקחו לבית החולים. אומרים שלא הרגיש בטוב והעבירו אותו לבדיקות. הרופא שלנו אמר לקחת אותו".
"אם הרופא שלנו אמר", היא תגיד, "סימן שהוא באמת צריך בדיקות. אתה יודע שיש לו הבחנה טובה, ואם הוא אומר, אפשר לסמוך עליו. דווקא דיברתי אתמול בערב עם החברה שלנו, אישתו, והיא סיפרה לי שהיו לו כאבים פה ושם, וקיוו שזה יחלוף מבלי לערב את הרופא. והיות והכאבים לא חלפו, החליטו להתיעץ ועכשיו הם באמבולנס בדרך לבאר שבע על פי הפניה של הרופא שלנו. הרופא שלנו תמיד רוצה להיות בטוח".
"אבל באמת? זה לא קל." ידיעות כאלה אינם חולפות מהר.
זה תלוי במידת הקירבה שיש לי לנוסע באמבולנס. ככול שהוא קרוב יותר לגילי, כך אני פחות שקט. גם משום החברות הקרובה יותר וגם משום ששאר הדברים שיש להגיד על מי שהרופא אומר שצריך בדיקות בבאר שבע. לא? לי זה ברור.
התישבתי לשתות את הקפה של אחר הצהרים, אילנה על ידי ויעברו עוד כמה רגעים עד שהנושא יעלה שוב.
"אז מה את אומרת על זה שלקחו אותו לבאר שבע ?" אני שואל.
"צריך לקוות שהכול בסדר. בטח יעשו צילום או איזה בדיקה יותר יסודית, כמה כדורים חכמים ויחזור."
"טוב" אני אומר, כמשלים איתה.
אני מחזיק בה כיודעת מה היא אומרת. יש לאילנה שלי אינסטינקטים טובים. בדרך כלל היא צודקת. היא שייכת לאחיות שלמדו פעם. בקורסים של פעם, האחיות למדו יותר מאשר סתם אחיות. הן תפקדו כשירות מלא. כאחיות, מרגיעות, תומכות במשפחה, נותנות זריקות, מזמינות תורים, מלוות לבאר שבע, ואם אמרו לך ככה וככה, זה הייה זה, ולא אחרת. רק אני, הייתי רק נהג באמבולנס.
מוזר מה? אני הייתי נהג של אמבולנס ואילנה אחות במרפאה. התמחיתי בקולות, צלילים, ואינטונציה של המתקשרים בלילות ומבקשים לדבר עם אילנה. על פי קולם, מהירות הדיבור, גובה הצלילים והידע הכללי על המתקשרים, הייתי מכלכל את צעדי. יש והייתי מסתובב על הצד השני ויש שהייתי קם, מתלבש ומתכונן לנסיעה. רק מעט פעמים פיספסתי. מבחינתי, עם אילנה, הרגשתי כזוג נותני שירות מלא. וזה נעם לי. בדרך כלל, נוסע עם פציינט שצריך וסומך עלי. אנחנו חלק מהסיכוי שלו שירגיש יותר טוב. שייכים לעתיד היותר טוב. אולי.
ברוב הפעמים גם מצאנו דרך לבקר את החולה בהיותו מאושפז.
אני יודע מנסיני האישי, איזה תרומה ענקית יש לביקור החטוף, למי ששוכב בבית החולים וככול שהמצב פחות סימפטי, כך גדלה חשיבותו של הביקור. כול ביקור. אני הרגשתי זאת. ויש גם, שפתאום מבקרים אותך מי שכלל לא ציפית כי יבואו. מי שכבר תקופה ארוכה לא פגשת, ואפילו לא על המדרכות. ובכול זאת באו. בדרך כלל זה מרגש. יש לביקורים כאלה תרומה ייחודית שלא ניתנת לתיאור.
ואם בכול זאת, מזדמן לי, אני ניגש לבקר. זאת מצווה.
חלפו יומיים, אולי שלושה והחבר שלי חזר. הכול בסדר. אני מחזיק לו אצבעות.
ולמחרת, בדרך לעבודה, אני מאחל כי האמבולנס ימצא בחניה שליד המרפאה. זה מוסיף ביטחון. עבור העוברים ליד מקום החניה של האמבולנס , ורואה אותו חונה במקומו, סימן הוא שכולם כרגע בסדר. כול מצב אחר, מחייב להתעניין. אולי בכול זאת מישהו נסע ואולי נוסע לבאר שבע?
